Search Results

הבנת הירידה באינהיביציה אצל חולי דמנציה ואלצהיימר ודרכי התמודדות יעל יושבת במשרדי וקשה לה להסתכל לי בעיניים. "אני מתביישת באמא שלי", היא אומרת. עדנה, אמא של יעל, הייתה כל חייה אישה עדינה ומנומסת- היא מסוג האנשים שמעולם לא אמרו מילה רעה על איש. אבל משהו השתנה. השבוע, כשעדנה הגיעה לרופאה בקופת החולים, היא העירה בקול רם על המשקל של הרופאה וחיקתה את דרך הדיבור שלה בלעג. וכשהטכנאי הגיע לתקן את המזגן, עדנה התחילה להתפשט לגמרי למולו. יעל מבינה שהשינויים האלו קשורים למחלת האלצהיימר של אמא שלה, אבל זה לא הופך את המצב לפחות מבייש או כואב. הסיפור של יעל ועדנה הוא רק אחד מני רבים שאני פוגשת בקליניקה שלי. מדובר בתופעה שנקראת "ירידה באינהיביציה"- והיא אחד האתגרים הקשים והמורכבים ביותר שעמם מתמודדות משפחות של חולי דמנציה ואלצהיימר. דמנציה ואלצהיימר מעליבים פוגעים מתנהגים מוזר מהי אינהיביציה - ולמה חשוב להבין אותה? לפני שנכנס לעומק הבעיה, בואו נבין מושג בסיסי- אינהיביציה. אינהיביציה היא היכולת הטבעית שלנו לעצור את עצמנו לפני שאנחנו עושים או אומרים משהו. זה המנגנון הפנימי שאומר לנו "רגע, אולי לא כדאי להגיד את זה עכשיו" או "זה לא המקום המתאים לעשות את זה". כל אחד מאיתנו חווה מחשבות או דחפים שונים במהלך היום, למשל, לומר למישהו שהוא נראה עייף, לשאול מישהו כמה הוא מרוויח, או לקחת משהו שלא שייך לנו. האינהיביציה היא שמונעת מאיתנו לפעול לפי הדחפים הללו. היא עוזרת לנו לחיות בחברה, לשמור על מערכות יחסים טובות ולהתנהג בצורה מכובדת. כשהאינהיביציה נפגעת, כמו שקורה בדמנציה ואלצהיימר, הפילטרים האלו פשוט מפסיקים לעבוד. המחשבות הופכות למילים, הדחפים הופכים לפעולות, והאדם עושה ואומר דברים שבמצב רגיל הוא מעולם לא היה עושה. ומה קורה כאשר ישנה ירידה באינהיביציה? ירידה באינהיביציה היא תופעה שבה האדם מאבד את היכולת לשלוט בהתנהגותו, בעיקר בחלק שנוגע בנורמות חברתיות מקובלות. הפילטרים הפנימיים שבדרך כלל מסדירים מה מתאים לומר, איפה, למי ומתי- פשוט נעלמים. התוצאה היא התנהגויות שנראות חסרות טאקט, גסות ואפילו פוגעניות. חשוב להבין- זו לא החלטה מודעת של החולה להיות גס רוח או לפגוע. מדובר בתסמין ישיר של השינויים אשר מתרחשים במוח כתוצאה ממחלת הדמנציה והאלצהיימר. בעקבות המחלה נפגעים אותם אזורי מוח שאחראים על השיפוט החברתי ועל הבקרה העצמית. איך זה מתבטא במציאות? ההתנהגויות הללו מופיעות בדרכים שונות וכל אחת מהן יוצרת אתגר שונה עבור המשפחה: הערות חסרות טאקט והעלבות האדם עלול להעיר הערות על המראה החיצוני של אנשים אחרים, לבקר בקול רם את הדרך שבה מישהו מתלבש או מתנהג, או אפילו לחקות את הדרך שבה אנשים מדברים. בדיוק כמו שקרה לעדנה עם הרופאה. אבל זה לא נעצר שם. הערות פוגעניות יכולות להתרחב להעלבות ישירות ופוגעניות. אבא שתמיד היה ג'נטלמן עלול לומר לבתו שהיא "מכוערת" או "שמנה". אמא שהיתה תמיד מנומסת עלולה להגיד לבן שלה שהוא "כישלון" או "חסר תועלת". הם עלולים להעליב גם אנשים זרים - לומר למוכר בחנות שהוא "טיפש", לקלל את המטפלת הזרה על סידור הבית או על הבישול. במקרים קיצוניים יותר, האדם עלול להשתמש במילים גסות או קללות שמעולם לא השתמש בהן בעבר. הוא עלול להעליב אנשים על בסיס הרקע האתני שלהם, הדת שלהם או המראה שלהם- דברים שבתנאים רגילים הוא מעולם לא היה אומר. התנהגות תוקפנית מילולית כלפי בני המשפחה זהו אולי האתגר הכואב ביותר עבור משפחות. האדם עלול להפנות כעס ותוקפנות ישירות כלפי האנשים הקרובים אליו ביותר. מצב זה יכול לכלול צעקות, האשמות, ביקורת קשה, קללות ואפילו איומים. למשל, אמא עלולה להאשים את הבת שלה בכך ש"גנבה" את הכסף שלה (כשהבת רק עוזרת לה לנהל את הכספים), או אבא עלול לצעוק על הבן שלו שהוא "הורס לו את החיים" כשהוא מנסה לעזור לו להתלבש. לפעמים האדם "שוכח" מי הם בני המשפחה שלו ומתייחס אליהם כאל זרים חשודים. הוא עלול להאשים את בת הזוג שלו בבגידה, או את הילדים שלו בכך שהם מנסים לפגוע בו או לנצל אותו. התנהגות בוטה ופוגענית כלפי אחרים האדם עלול לאבד את הבקרה על התגובות שלו למצבים חברתיים שונים. הוא עלול להיות גס רוח עם המלצר במסעדה, לדרוש דברים בטון פקודה מעובדי חנויות, או להתנהג בחוסר כבוד כלפי רופאים ואנשי צוות רפואי. דוגמאות נפוצות כוללות: דחיפת אנשים בתור, לקיחת דברים מעגלות של אנשים אחרים בסופרמרקט, כניסה לבתים של שכנים בלי רשות, או אכילה ממנות של אנשים אחרים במסעדות. התפשטות במקומות לא מתאימים כמו במקרה של עדנה עם הטכנאי, האדם עלול להתפשט חלקית או לגמרי במקומות ציבוריים או בנוכחות אנשים זרים. זה יכול לקרות מסיבות שונות- אי נוחות פיזית, חום, או פשוט אי הבנה של המצב החברתי. התנהגויות אינטימיות בציבור האדם עלול לגעת באיברי המין שלו או לבצע פעולות אינטימיות כשאנשים אחרים נוכחים, מבלי להבין שזה לא מקום מתאים לכך. למה זה קורה? הבנת הסיבות מאחורי ההתנהגויות הללו היא הצעד הראשון להתמודדות איתן. הסיבות העיקריות כוללות: בלבול וחוסר זיהוי- לפעמים האדם מבלבל בין זהות האנשים סביבו. הוא עלול לחשוב שהמטפלת שלו היא אשתו, או שהבת שלו היא חברה. זה מסביר התנהגויות שנראות לא מתאימות במבט ראשון. אי נוחות פיזית- חלק מההתנהגויות נובעות מאי נוחות- קור, חום, בגדים צמודים מדי, גירוד או זיהום בדרכי השתן. האדם מנסה להקל על עצמו, אבל לא זוכר איך לעשות זאת בצורה מתאימה חברתית. שכחה ואובדן מיומנויות- האדם פשוט שוכח איפה הוא נמצא, מה מתאים לעשות במקום הזה, איך להתלבש, או אפילו למה חשוב להתלבש. הוא עלול לשכוח איפה נמצא השירותים או איך משתמשים בהם. אובדן תחושת הזמן והמקום- האדם עלול לחשוב שהוא נמצא בחדר השינה שלו כשהוא למעשה בסלון, או שהגיע הזמן לרחצה כשזה אמצע היום. איך מתמודדים עם המצב? המטרה שלנו כמשפחה ומטפלים היא לא למנוע לחלוטין את ההתנהגויות הללו (לרוב זה לא אפשרי), אלא למצוא דרכים לצמצם אותן ולהתמודד איתן בצורה שמכבדת את החולה ושומרת על הביטחון של כולם. הבינו את הסיבה נסו לזהות מה גורם להתנהגות. האם יש טריגר מסוים? באיזו שעה ביום זה קורה? האם ישנה אי נוחות פיזית? כשאנחנו מבינים את הסיבה, קל יותר למצוא פתרון. התייעצו עם הרופא.ה ישנה חשיבות עליונה לבדוק האם יש בעיה רפואית שגורמת לאי נוחות - זיהום בדרכי השתן, כאבים, תופעות לוואי של תרופות. לפעמים פתרון רפואי פשוט יכול להקל משמעותית על המצב. הגיבו בסבלנות ובעדינות- גם כשזה כואב קשה, אני יודעת. במיוחד כשההתנהגות מביכה, פוגענית או כואבת. קשה במיוחד כשמדובר בהעלבות שמופנות ישירות אליכם מהאדם שאתם הכי אוהבים. אבל זכרו- זו המחלה, לא האדם שאתם אוהבים. נסו לא להגיב יתר על המידה, לא לכעוס ולא להטיף. במקום זאת, נסו להבין שמאחורי ההעלבה עומד בלבול, חוסר ביטחון, פחד או תסכול. כשהאדם אומר לכם דברים פוגענים, זכרו שהוא לא באמת מתכוון אליהם. המילים האלו מגיעות מהמחלה, לא מהלב שלו. נסו להגיב רק על התחושה מאחורי המילים - "אני רואה שאתה כועס" או "אני מבינה שאת מתוסכלת". צרו מגע פיזי מתאים לעיתים קרובות האדם חרד וזקוק לביטחון. חיבוק עדין, לחיצת יד או ליטוף יכולים להרגיע ולהסיט את הקשב מההתנהגות הבעייתית. הכינו תגובות מוכנות למצבים מביכים כשההתנהגות מתרחשת בציבור, טוב שתהיו מוכנים עם הסבר קצר ופשוט לאנשים שעלולים להיפגע או להתרגז. למשל: "אמא שלי חולה באלצהיימר, היא לא מתכוונת למה שהיא אומרת". רוב האנשים יבינו ויגלו אמפתיה כשהם יקבלו הסבר כזה. הגנו על עצמכם רגשית כשמדובר בהעלבות שמופנות אליכם ישירות, חשוב מאוד שתזכירו לעצמכם שוב ושוב שזו לא דעתו האמיתית של האדם עליכם. הכינו לעצמכם "מנטרה" פנימית - משהו כמו "זו המחלה מדברת, לא אבא שלי" או "היא לא מתכוונת לזה, היא אוהבת אותי". התאימו את הבגדים שקלו לקנות בגדים ללא רוכסנים, עם כפתורים בגב, או בגדים שקשה יותר להסיר. זה יכול לעזור במקרים של התפשטות לא מתאימה. ומילה אישית לכל המטפלים ובני המשפחה שקוראים את המאמר- אתם עושים עבודה קשה ומורכבת. ההתמודדות עם הירידה באינהיביציות היא אחת מן ההתמודדויות הקשות ביותר במסע הזה עם המחלה. זה בסדר להרגיש מבוכה, כעס, עצב או תסכול. זה בסדר להתעייף מהמצב ולזקוק לחופש. זכרו- כדי לטפל באחרים, אתם חייבים קודם לטפל בעצמכם.   טיפים למטפלים: - קחו הפסקות קבועות - חפשו קבוצות תמיכה- אתם לא לבד במסע הזה - אל תהססו לפנות לעזרה מקצועית - זכרו שאתם לא אחראים על ההתנהגות של החולה - חגגו את הרגעים הטובים, גם אם הם קצרים   דרכי עזרה וחיפוש תמיכה אל תישארו לבד עם האתגר הזה. יש הרבה מקורות עזרה זמינים: התייעצו עם הרופא המטפל על כל שינוי בהתנהגות ועל ההשפעה שלו עליכם. לפעמים התאמה של תרופות או בדיקה רפואית יכולה לעזור. פנו לעמותות המתמחות בדמנציה ואלצהיימר- הן מציעות מידע, קבוצות תמיכה ויעוץ מקצועי. שקלו להיעזר במטפלת מקצועית שמבינה את המחלה ויודעת איך להתמודד עם ההתנהגויות הללו. חפשו קבוצות תמיכה למשפחות- לפעמים הדבר הכי מרפא הוא לדעת שאנשים אחרים עוברים בדיוק את מה שאתם עוברים.   ולסיום יעל, שפגשנו בתחילת המאמר, למדה לבסוף להתמודד עם השינויים באמא שלה. זה לא קרה בין לילה וזה עדיין לא קל. אבל היא מבינה שעדנה שאוהבת אותה עדיין שם, מתחת לכל ההתנהגויות המבולבלות הללו. ירידה באינהיביציה היא חלק קשה ממחלת הדמנציה והאלצהיימר, אבל היא לא צריכה להגדיר את כל המסע. עם הבנה, סבלנות, עזרה מקצועית ותמיכה מהסביבה- אפשר למצוא דרכים להתמודד ולשמור על האיכות והכבוד של כולם הנוגעים בדבר. זכרו תמיד: אתם לא לבד, המחלה היא זו שגורמת להתנהגויות הללו ולא האדם שאתם אוהבים, ויש עזרה זמינה. אל תהססו לפנות ולבקש אותה. ירידה באינהביציה בדמנציה ואלצהיימר

"אני כבר לא יודעת מה לעשות", אמרה לי שירה, בת של מטופלת, כשישבה מולי במשרד עם עיניים דומעות. "אמא שלי פשוט לא שותה. המטפלת שלנו, מציעה לה כל חמש דקות כוס מים, תה, מיץ - מה שלא תרצו. ואמא רק מתעצבנת יותר ויותר. זה כבר הגיע למצב שהיא צועקת עליה  'תעזבי אותי בשקט!' ודוחפת את הכוס"... שירה המשיכה לתאר את השבועיים הקשים שעברו על המשפחה. "השבוע אמא הגיעה למצב של התייבשות ונאלצנו לאשפז אותה. הרופא אמר שהיה מחסור חמור בנוזלים. אני מרגישה כל כך אשמה... אולי לא עשינו מספיק? אבל איך אפשר להכריח מישהו לשתות?" המקרה של שירה ואמה רחל (85, עם אלצהיימר בשלב בינוני) אינו נדיר כלל. סרבנות שתייה היא אחת מן התופעות השכיחות והמאתגרות ביותר בטיפול בחולי דמנציה, והיא מעוררת חרדה רבה בקרב בני המשפחה והמטפלים. הקיץ הישראלי הקיצוני - אתגר נוסף השבועות האחרונים מביאים איתם אתגר מיוחד: ישראל חווה גל חום קיצוני ושובר שיאים. תנאי מזג האוויר הקשים הללו הופכים את נושא השתייה לחיוני ממש. כאשר הגוף חשוף לחום קיצוני, הצורך בנוזלים גדל באופן דרמטי- והתייבשות יכולה להתפתח תוך שעות ספורות. גורמי הבריאות ממליצים במפורש לשתות הרבה ועבור חולי דמנציה הנוטים לסרב לשתייה, המציאות הזו הופכת למסכנת חיים ממש. בקיץ רגיל, התייבשות יכולה להתפתח במשך ימים. בגל החום הנוכחי, התהליך מואץ פי כמה. המשפחות והמטפלים מוצאים את עצמם במירוץ נגד הזמן- ולעיתים במירוץ נגד ההתנגדות של יקיריהם. למה חולי דמנציה מפסיקים לשתות? סיבות קוגניטיביות אובדן תחושת הצמא- הדמנציה פוגעת באזורים במוח האחראים על זיהוי הצמא. המטופל פשוט לא מרגיש שהוא זקוק לנוזלים. שכחה- המטופל עלול לשכוח שהוא לא שתה, או לחילופין לחשוב שכבר שתה מספיק. חשדנות ומחשבות שווא- פעמים רבות בדמנציה מתפתחת בעיה של מחשבות שווא בעלות אופי פראנואידי וחשדני, האדם הדמנטי חושד במטפל שהוא רוצה לפגוע בו ולכן לא מוכן לשתות את מה שהוא מציע לו. קושי בזיהוי משקאות- קושי בפענוח ראייה עלול לגרום לאדם לא לזהות שהנוזל בכוס הוא ראוי לשתייה. בעיות בתכנון וביצוע- פגיעה באזורים המוטוריים של המוח עלולה להפוך את הפעולה של הרמת הכוס, הבאתה לפה ושתייה למורכבת ומבלבלת. סיבות פיזיות בעיות בליעה (דיספגיה)- חשש מחנק עלול לגרום להימנעות משתייה. בעיות שיניים או בחלל הפה- כאב או אי נוחות אשר נגרמים ממחלת חניכיים או בעיה השיניים עלולים להפוך את השתייה לחוויה לא נעימה. תופעות לוואי של תרופות- תרופות רבות גורמות ליובש בפה או משנות את טעם המשקאות. שליטה בסוגרים- מטופלים רבים סובלים מבעיה של דחיפות בשתן ו או בריחת שתן ויעדיפו לשתות כמה שפחות בשביל להמנע ממצבים לא נעימים סיבות רגשיות וחברתיות חרדה ודכאון- מצב רוח ירוד עלול להוביל לאובדן עניין בפעילויות בסיסיות כמו שתייה. רצון לשליטה- לעיתים הסירוב הוא דרך להביע עצמאות בעולם שבו הולכת ונעלמת השליטה. חוויות עבר שליליות- זיכרונות של הכרחה או חנק עלולים ליצור התנגדות. הסכנות בסרבנות שתייה בדמנציה ואלצהיימר התייבשות חריפה- סחרחורת ונפילות בלבול מוגבר זיהומי דרכי שתן עלייה בטמפרטורת הגוף השלכות ארוכות טווח- פגיעה בתפקוד הכליות עצירות כרונית החמרה בתסמיני הדמנציה צורך באשפוזים חוזרים אסטרטגיות מעשיות לעידוד שתייה שינוי גישה הימנעו מלחץ ישיר- במקום "תשתי עכשיו", נסו "הכנתי לך תה כמו שאת אוהבת". עקבו אחר העדפות- שימו לב לטעמים, לטמפרטורות ולסוגי כלים שהמטופל מעדיף. נצלו רגעים של רצון טוב- זהו מתי המטופל במצב רוח טוב ונצלו הזדמנות זו לעודד שתייה התאמת הסביבה כלים מותאמים-  כוסות עם ידיות גדולות, כוסות שקופות שמראות את תוכן הכוס. מיקום נגיש- השאירו משקאות במקומות נגישים למול המטופל, למשל לא על שולחן צד אלא על שולחן למולו טמפרטורה נכונה- משקאות חמים בחורף וקרירים בקיץ יכולים לעודד שתייה. יצירתיות במשקאות משקאות בטעמים מוכרים- תה עם חלב, מיץ תפוחים, משקאות מהילדות. מרקים דלילים- ניתן לספק נוזלים דרך מרק ירקות או עוף דליל. פירות עתירי מים- אבטיח, מלון, תפוזים - דרך טעימה לקבל נוזלים. משקאות מועשרים- הוספת אלקטרוליטים למשקאות רגילים קרטיבים- ארטיקי קרח בטעמים שונים מספקים נוזלים וגם מהנים, במיוחד בימי הקיץ החמים אסטרטגיות חברתיות שתייה משותפת- שתו יחד עם המטופל - הדוגמה אישית עובדת. הרימו כוס "לחיים"- השתמשו בפעולה אוטומטית זו בשביל לעודד שתייה, אפילו אם מרימים לחיים עם כוס מים או מיץ- זה עובד! שילוב בפעילויות- שתייה במהלך צפייה בטלוויזיה או האזנה למוזיקה. קבוצות שתייה- במרכזי יום, ארגון "מסיבות תה" קטנות. למה הסברים לא עוזרים - ומה כן עוזר? כשהמילים לא מגיעות ליעד "אמא, חשוב שתשתי כדי שלא תתייבשי" - משפט הגיוני לחלוטין. אבל מה קורה כשהמילים האלה מגיעות לאוזניים של חולת דמנציה? הן אמנם נשמעות, אבל לא תמיד מתחברות למשמעות שאנחנו מתכוונים אליה. הירידה הקוגניטיבית פוגעת ביכולת לעבד מידע חדש, לזכור הוראות ולקשר בין סיבה לתוצאה. המטופל עשוי לשכוח את ההסבר שלנו עוד לפני שסיימנו לדבר, או לפרש את הדברים באופן שונה לגמרי ממה שהתכוונו. כשהסברים הופכים לנטל הסברים ארוכים ומורכבים - שאצל אדם בריא עשויים לשכנע - יכולים להעמיס על היכולת הקוגניטיבית המוגבלת של חולה דמנציה. במקום לעודד שתייה, הם יוצרים תחושת בלבול, לחץ ואפילו איום. כשאנחנו ממשיכים להסביר שוב ושוב למה חשוב לשתות, ההיגיון שלנו מתנגש עם עולמו של המטופל. והתגובה הטבעית? הגברת ההתנגדות. מדוע ויכוחים מחמירים את המצב "-אבל אמא, את חייבת לשתות!" -"לא רוצה!" - "אבל למה? את לא זוכרת שאפילו הרופא אמר שאת חייבת?" - "אז שהוא ישתה! תעזבי אותי" - "אבל את תתייבשי וזה לא בריא לך, זה מסוכן!!!" - "תעזבי אותי כבר!!!!" הדיאלוג הזה מוכר לכם? ויכוחים הופכים את השתייה למאבק כוח. כשאנחנו מתעקשים במילים, מנסים "לנצח" בשיחה או להסביר לאין סוף, אנחנו יוצרים חוויה של עימות. החוויה הזו מגבירה אגיטציה ומציבה את השתייה כאויב - לא כפעולה טבעיה וחיובית. מה כן עובד? פחות מילים, יותר פעולה הגישה הנכונה היא לשדר הסכמה עם הרגשות ("אני מבינה שלא מתחשק לך עכשיו") אך להתמיד בעדינות ובנחישות על עצם הפעולה - בלי נאומים. במקום לומר- "אמא, את חייבת לשתות כי אם לא את תתייבשי והרופא יכעס עלינו נסו: "הכנתי מיץ" + הנחת כוס מיץ במקום נגיש במקום לומר- "תראי כמה חם היום, את צריכה נוזלים"  נסו לשבת לידה עם כוס ולשתות יחדיו העקרון הפשוט כאשר הקוגניציה נפגעת, ההבנה של רצפים מורכבים ורציונליזציה נפגמת. במצבים כאלה, פחות מילים ויותר פעולה שקטה ונינוחה - הם המפתח להצלחה. זכרו: המטרה לא לשכנע, אלא לאפשר. לא להסביר, אלא להציע. לא לנצח, אלא להיות שם בעדינות - שוב ושוב. מתי לפנות לעזרה מקצועית? סימני אזהרה: ירידה חדה בכמות השתייה למשך מספר ימים סימני התייבשות: יובש בפה, חולשה, סחרחורת זיהומי חוזרים בדרכי השתן שינוי משמעותי במצב הקוגניטיבי- מצב פתאומי של בילבול ניכר וחד מי יכול לעזור: רופא המשפחה - להערכת מצב רפואי ובדיקת תרופות קלינאית תקשורת - לבדיקת בעיות בליעה תזונאית קלינית - להערכת צרכי הנוזלים מרפאה בעיסוק - להתאמת כלים ואסטרטגיות ובחזרה למקרה של שירה ואמה לאחר האשפוז, עבדנו יחד על תוכנית התערבות מותאמת לרחל: זיהינו את העדפותיה- רחל אהבה תמיד תה עם סוכר ולימון שינינו את הכוסות שהוצעו לה-  עברנו לכוס זכוכית שקופה אולם כבדה מעט יותר מהרגיל, כך שהרעד בתנועה פחת והיה לה קל יותר להחזיק יצרנו שגרה וצירפנו שתייה לשגרות קבועות- למשל תה מתוק בשעה קבועה כחלק מצפייה בחדשות הפחתנו לחץ וצימצמנו מלל מיותר- המטפלת הפסיקה לשאול כל הזמן, במקום זה הניחה כוס בהישג יד והתוצאה? תוך שלושה שבועות רחל שתתה באופן קבוע יותר, והמתח במשפחה פחת משמעותית. לסיכום סרבנות שתייה בדמנציה היא אתגר מורכב הדורש סבלנות, יצירתיות והבנה של הסיבות העומדות מאחוריו. חשוב לזכור: זה לא אישי  הסירוב אינו מכוון נגדכם כמטפלים גמישות היא המפתח מה שעבד אתמול עלול לא לעבוד היום כל כמות נוזלים חשובה גם שלוק קטן זה הישג אתם לא לבד פנו לעזרה מקצועית ולייעוץ של מרפאה בעיסוק מומחית לדמנציה זכרו - המטרה היא לא לנצח במאבק על השתייה, אלא למצוא דרכים יצירתיות ורגישות לדאוג לרווחת המטופל תוך שמירה על כבודו ועצמאותו. כשאנחנו מבינים את הסיבות מאחורי הסרבנות ומתאימים את הגישה שלנו, אנחנו יכולים להפוך את השתייה מקרב יומיומי לחלק טבעי ונעים מהיום. סרבנות שתייה בדמנציה ואלצהיימר

"היא הסתכלה עליי כועסת ואמרה לי: "לקחת לי את הארנק. אני יודעת שזו את!! "עמדתי שם המומה, עם דמעות בעיניים. אני הבת שלה, זו שמטפלת בה, מבשלת לה, דואגת לה, זו שמעולם לא תפגע בה, אני הפכתי לאויבת שלה, ולא משנה כמה ניסיתי להסביר ולשכנע, היא נשארה בשלה- את גונבת ממני!" אם אתם מזדהים עם הסיפור הזה- אתם לא לבד. האשמות שווא בדמנציה, בעיקר האשמות בגניבה, הן תופעה מוכרת וכואבת אצל אנשים המתמודדים עם דמנציה. ההתנהגות הזו קשה לעיכול, מבלבלת ולעיתים שוחקת עד דק את בני המשפחה המטפלים. למה זה קורה? במהלך התקדמות הדמנציה, המוח עובר שינויים שמובילים לפגיעה ביכולת להבין, לזכור ולשמור על תפיסה יציבה של המציאות. החולה עלול "למלא פערים" בזיכרון דרך הסקת מסקנות שגויה- מה שמוביל למחשבות שווא, הזיות ותחושות פרנואידיות. כך למשל, כשאדם עם דמנציה שוכח היכן הניח את הארנק- ייתכן שהמסקנה שלו תהיה שמישהו גנב אותו. כשאינו שותף עוד בבישול- עלול להתעורר חשד שמרעילים אותו. ככל שהוא פחות עצמאי בתנועה- ייווצר דמיון של "כליאתו" אשר נובעת מההשגחה הפיזית שנדרשת לעיתים. המחשבות האלו לא מונעות מרוע. הן תוצאה של פגיעות נוירולוגיות אמיתיות, ומבחינת החולה הן לחלוטין אמיתיות. לא ניתן "להוכיח לו אחרת" בעזרת היגיון, כי היכולת לעבד מידע חדש ולהבחין בין זיכרון שגוי למציאות נפגעה. פרנויה בדמנציה – עד כמה זה שכיח? מחקרים מצביעים על כך שכ-30% מהחולים חווים פרנויה, מחשבות שווא או הזיות – אך בפועל ייתכן שהמספר גבוה יותר, משום שחולים רבים מתקשים להסביר מה הם חווים. כל סוג של דמנציה עלול לגרום לתסמינים אלו, אך הם נפוצים יותר בדמנציות שמלוות בשינויים התנהגותיים, כמו דמנציה פרונטו-טמפורלית. הפרנויה יכולה להופיע בכל שלב של המחלה – ולעיתים מופיעה בפתאומיות, בעקבות דליריום (מצב של בלבול חריף הנגרם מזיהום, חוסר שינה, תרופות ועוד). דליריום מחייב התייחסות רפואית מיידית, שכן הוא עלול להיראות כהחמרה פתאומית של הדמנציה. למה זה כל כך פוגע בבני המשפחה? הכאב שנגרם למטפלים הוא עצום. תחושות של בגידה, עלבון, חוסר אונים, כעס ואפילו בושה- הן טבעיות לחלוטין. כולנו היינו מצפים שהמטופל "יכיר תודה" על הטיפול בו ולא שיאשים אותנו בכוונות רעות. אבל דווקא הקרבה היא שגורמת לאנשים האהובים להפוך לכתובת העיקרית להשלכת פחדים ובלבול. ככל שאתם יותר נוכחים, כך אתם יותר מועדים להפוך למוקד ההאשמה. איך מתמודדים? הבנה טובה יותר של המנגנון שמאחורי ההאשמות יכולה להפחית אשמה ולבנות תגובה אחרת, רגישה יותר. הנה עקרונות שיכולים לעזור: 1. אל תנסו לשכנע – נסו להבין. הסברים לוגיים ("אבל הנה הקבלה של הסופר... לא גנבתי לך כלום!") בדרך כלל לא עוזרים, הרבה פעמים קשה לשכנע אדם עם ירידה בזיכרון במציאות האובייקטיבית. במקום להסביר ניתן לאמר למשל: "אני רואה שזה מאוד מציק לך. בוא נבדוק ביחד מה קרה." 2. שקפו את התחושות – לא את העובדות. "זה בטח מרגיש מבהיל לא לדעת איפה הדברים שלך. אני כאן איתך, נמצא אותם ביחד." 3. אפשרו תחושת שליטה. תנו לאדם ארנק עם שטרות סמליים. תנו לו "לשלם" על דברים בצ’קים ישנים (ואז לבטל אותם) שתפו אותו בהכנת האוכל או בבחירת בגדים 4. הסחת דעת רגישה. הציעו פעילות אחרת שמספקת ביטחון כגון טיול קצר, מוזיקה, דפדוף באלבום תמונות. לעיתים, הסחת הדעת היא כל מה שצריך כדי שהאשמה תתפוגג. 5. אמפתיה, גם כשכואב. "אני שומעת שאתה מרגיש שלא בטוח פה. זה באמת נשמע קשה. אולי נבדוק את זה ביחד מחר בבוקר?" גם אם ברור לכם שזה לא נכון, עצם ההתייחסות המרגיעה מורידה סטרס. 6. הגנה ובטיחות. אם המטופל נמצא לבדו עם מטפל זר בבית, ודאו בכל דרך אפשרית שאין ממש בטענותיו, הרבה משפחות משתמשות במצלמות באזור המגורים של המטופל. 7. שמרו על עצמכם. אם יש הסלמה במחשבות השווא תנו למישהו אחר להיכנס במקומכם. הפסקה קטנה יכולה לשנות את כל הדינמיקה. ולסיום מילה אישית להיות מטפל עיקרי של אדם עם דמנציה זו משימה לא פשוטה ולפעמים גם לא הוגנת. זה שאתם נפגעים לא אומר שאתם חלשים. זה שאתם נשברים לא אומר שאתם לא מתאימים. זה פשוט קשה. מאוד. אבל בדיוק בשביל זה אני כאן- ללוות, להסביר, לתת מקום ולבנות ביחד אתכם דרך שתהיה קצת יותר אפשרית. אם אתם מתמודדים עם מצב קשה של האשמות שווא בדמנציה ואתם זקוקים לייעוץ מקצועי אישי או משפחתי אני זמינה, אל תעברו את זה לבד.

בסיום האבחון, בתו של המטופל שאלה אותי בחשש: "אז מה יש לאבא, דמנציה או אלצהיימר...?" אנשים רבים פונים אליי ושואלים: מה זה דמנציה , והאם היא שונה ממחלת האלצהיימר? הבלבול סביב ההבדל בין דמנציה לאלצהיימר נפוץ מאוד, ולא במקרה. דמנציה אינה מחלה אחת, אלא שם כולל למגוון מצבים רפואיים הגורמים לירידה ביכולות הקוגניטיביות, בעוד שמחלת האלצהיימר היא הגורם הנפוץ ביותר לדמנציה. במאמר זה נסביר בצורה ברורה את ההבדל בין דמנציה לאלצהיימר , נפרט מהם התסמינים של דמנציה , ולמה אבחון מוקדם של דמנציה  הוא מפתח לשיפור איכות החיים ולעיכוב התדרדרות המחלה. מהי בעצם דמנציה? דמנציה היא לא מחלה אחת אלא צבר של תסמונות. הדמנציה מאופיינת בירידה הדרגתית ביכולות הקוגניטיביות כגון זיכרון, חשיבה, שפה, תפיסה ושיפוט. לאט לאט ובהדרגה נפגעת גם ההתנהלות היומיומית והעצמאות, עד למצב של תלות מלאה בסביבה. כמה סוגי דמנציה קיימים? כיום מוכרים לפחות 50 סוגים שונים של דמנציה, ויש שמדברים על למעלה מ-100. רובם נדירים מאוד. הנה סקירה על הסוגים הנפוצים ביותר: סוגי הדמנציה המרכזיים: אלצהיימר: הנפוצה ביותר (כ-60% מהמקרים). מתחילה בליקויים בזיכרון קצר-טווח ובהמשך משפיעה על השפה, ההתמצאות והתפקוד היומיומי. מהלך איטי, נמשך בממוצע 8–12 שנים. דמנציה וסקולרית: נובעת מהפרעות באספקת הדם למוח. תסמינים מגוונים ולא אחידים, לעיתים כולל בעיות בהליכה ובתנועה. דמנציה עם גופיפי לואי: שילוב של ירידה קוגניטיבית, תסמינים מוטוריים והזיות ראייה. מהלך מחלה מהיר יחסית. דמנציה פרונטו-טמפורלית: נפוצה בגילאים צעירים יותר (40–60). מתבטאת בעיקר בשינויים התנהגותיים ובקשיי שפה. דמנציה על רקע פרקינסון: מופיעה לרוב אחרי שנות מחלה מוטורית. מאופיינת בהאטה קוגניטיבית וקשיים במיקוד וחשיבה. הידרוצפלוס בלחץ נורמלי (NPH): נגרם מהצטברות נוזלים במוח. מאופיין בשילוב של שלושה מצבים- נפילות, בריחת שתן וירידה קוגניטיבית ניתן לטיפול כירורגי. תסמונת וורניקה-קורסקוף: פגיעה בזיכרון עקב מחסור חמור בוויטמין B1, לרוב עקב שתיית אלכוהול מופרזת. איך נראים תסמיני הדמנציה? קושי בזכירת פרטים חדשים. בלבול בזמנים ומקומות. ירידה בשיפוט ובהתנהלות. שינויים חדים במצב הרוח ובהתנהגות. עם הזמן, הדמנציה מתקדמת בשלבים ומביאה לפגיעה נרחבת בתפקוד. מה מייחד את מחלת האלצהיימר? מחלת האלצהיימר, כאמור, היא הגורם הנפוץ ביותר לדמנציה. התהליך הניווני במוח גורם להצטברות חלבונים בעייתיים ולפגיעה קשה במבנה תאי העצב. תסמיניה כוללים: בעיות זיכרון חמורות. קשיי תקשורת והתמצאות. שינויי אישיות, דיכאון ולעיתים תוקפנות. למה חשוב לאבחן מוקדם? אבחון דמנציה ולא משנה על איזה רקע נוצרת הדמנציה, בשלב מוקדם מאפשר: התאמה מדויקת של טיפול תרופתי. עיכוב בהחמרת התסמינים. תכנון תמיכה עתידית לחולה ולמשפחתו. שיפור משמעותי באיכות החיים. תהליך האבחון כולל מבחנים קוגניטיביים מקיפים ומעמיקים, בדיקות רפואיות, הדמיה מוחית וייעוץ עם גריאטר או נוירולוג מומחה. אז מה עושים אחרי האבחון? הטיפול בדמנציה הוא תמיד רב-תחומי: טיפול תרופתי-  לעיכוב זמני של התדרדרות קוגניטיבית. פעילויות תומכות- תרגול קוגניטיבי, פעילות גופנית, קבוצות תמיכה. סיוע סיעודי ורגשי-  עזרה יומיומית לניהול חיים טובים יותר. המלצה אישית לסיום הבנה של מה זה דמנציה , זיהוי נכון של התסמינים של דמנציה , והבחנה בין דמנציה לאלצהיימר  – יכולים לעשות הבדל עצום בהתמודדות עם המחלה. אבחון מוקדם של דמנציה  מאפשר להאט את קצב ההחמרה, להעניק תמיכה מתאימה, ולשפר משמעותית את איכות החיים של החולה ובני משפחתו. אם הבחנתם בשינויים בזיכרון, בהתנהגות או ביכולת ההתנהלות של יקיריכם, אל תחכו, פנו לייעוץ מקצועי ובצעו אבחון מסודר בהקדם.

אז מה זה בכלל "לחץ"? כשאנחנו מדברים על "לחץ", חשוב להבין שמדובר בתגובה מורכבת של הגוף והנפש לגירויים חיצוניים או פנימיים. אחת הדרכים לסווג לחץ היא לשלושה סוגים: לחץ חיובי (Good stress) , לחץ נסבל (Tolerable stress)  ו לחץ רעיל (Toxic stress) . לחץ חיובי  מתאר מצבים בהם אנו מתמודדים עם אתגר, לוקחים סיכון, וחווים תגמול – גם אם לא תמיד התוצאה חיובית. כאשר מבנה המוח שלנו בריא ואנחנו נהנים מביטחון עצמי, שליטה בדחפים ויכולת קבלת החלטות, אנחנו יכולים לראות גם כישלונות כהזדמנויות לצמיחה. לחץ נסבל  מתייחס למקרים בהם קורה משהו שלילי, אך אנו מצליחים להתמודד בזכות מבנה מוח בריא ותמיכה מהסביבה – משפחה, חברים או אנשי מקצוע. הלחץ במקרים אלו מלווה בתחושת חוסר שליטה, אך לא בהכרח יוביל לפגיעה מתמשכת. לחץ רעיל  נוצר כאשר קורים דברים רעים לאדם שאין לו רשת תמיכה מספקת, ולעיתים גם מבנה מוחי שכבר נפגע בשל אירועים מוקדמים בחיים. כאן, הלחץ עלול להוביל להשפעות שליליות גם בהתנהגות וגם בתפקוד הפיזיולוגי של הגוף. לחץ נפשי גבוה והשפעתו על המוח המוח הוא האיבר שמזהה גירויים חדשים או מאיימים ומחליט אם הם "מלחיצים" – ומשם, מתזמר את כל התגובה הפיזיולוגית וההתנהגותית. תחת לחץ, המוח משתנהמבחינה מבנית, מולקולרית וכימית ומשפיע על מערכות רבות בגוף: מטבוליזם, לב וכלי דם, מערכת חיסון ועוד. במוח בריא, המסלולים העצביים מסתגלים לחוויות חדשות, מה שמאפשר תגובות מתאימות למצבים מסכנים. אבל במוח "פחות בריא", עלולה להיווצר תקיעות, חוסר גמישות עצבית, או פלסטיות לא מותאמת, עד כדי צורך בהתערבות תרופתית או טיפול התנהגותי. במקרים קיצוניים, חשיפה ממושכת ללחץ עלולה להוביל לשינויים בלתי הפיכים, כמו פגיעה במסלולים עצביים שמעורבים בהתפתחות מחלות ניווניות, למשל אלצהיימר. מערכות שונות בגוף, כמו מערכת העצבים האוטונומית, מערכת החיסון, והציר ההיפותלמוס-יותרת המוח-אדרנל (HPA) – פועלות בצורה דינמית כדי להשיב את הגוף לאיזון דרך מנגנון שנקרא אלוסטזיס . עם זאת, שימוש יתר במערכות אלו או חוסר איזון ביניהן מוביל ל"עומס אלוסטטי" – אותו בלאי שמתרחש כתוצאה מחשיפה ממושכת ללחץ. דוגמה לכך ניתן למצוא במערכת החיסון: סטרס קצר טווח יכול לחזק אותה ולעזור לנו להחלים מפציעה או להילחם בזיהום, אבל סטרס כרוני עלול לדכא אותה- מה שעלול להוביל לפגיעות מוגברת למחלות או להחמרה של מצבים קיימים כמו מחלות אוטואימוניות או סרטן. בעת לחץ, המוח משחרר הורמונים כמו אדרנלין וקורטיזול, שמכינים אותנו לפעולה. זה מועיל בטווח הקצר – למשל, כשאנחנו דרוכים בטיסה סוערת. אבל כשמדובר בלחץ כרוני, רמות גבוהות ומתמשכות של הורמונים אלו עלולות לגרום לשיבושים חמורים. השפעות לחץ כרוני על המוח והגוף דלקת ותפקוד לקוי של המוח , הפוגעים בזיכרון ובמצב הרוח סיכון מוגבר למחלות נוירולוגיות : דמנציה, דיכאון, מיגרנות, שבץ מוחי בעיות במערכת העיכול : רפלוקס, תסמונת המעי הרגיז יתר לחץ דם ומחלות לב השמנה איך מזהים לחץ? תסמיני הלחץ משתנים מאדם לאדם, וכוללים סימנים קוגניטיביים, רגשיים ופיזיים: סימנים קוגניטיביים ערפול מחשבתי וזיכרון לקוי קושי בקבלת החלטות בעיות ריכוז דחיינות ואי-סיום משימות סימנים רגשיים חרדה ודאגה עצבות או דיכאון רגישות יתר, כעס, עצבנות בדידות והסתגרות הסתכלות שלילית על החיים סימנים פיזיים כאבי ראש ומיגרנות מתיחות שרירים, במיוחד בצוואר ובגב עייפות ללא סיבה ברורה בעיות שינה כאבי בטן, שינוי בתיאבון שימוש באלכוהול או סמים כהתמודדות איך לחץ משפיע על יכולות קוגניטיביות? לחץ ממושך פוגע בהיפוקמפוס – אזור קריטי במוח ללמידה וזיכרון. הורמונים כמו קורטיזול גורמים לשינויים מבניים וכימיים במוח, מה שעלול להביא לקשיי זיכרון ולירידה בריכוז. החדשות הטובות: המוח גמיש ! תרגול פעילות מחשבתית כמו פתרון תשבצים, קריאה ולימוד כישורים חדשים יכולים לחזק את העמידות הקוגניטיבית ולמנוע פגיעות. איך לחץ פוגע ברווחה הנפשית? לא ניתן לדבר על לחץ מבלי להזכיר את ההשפעות על בריאות הנפש: חרדה, דיכאון, התמכרויות – כולן תופעות שעלו במיוחד לאחר תקופת הקורונה. לחץ כרוני משנה את הכימיה של המוח, מגביר את רגישותנו למצבים נפשיים קשים ואף מאיץ תהליכי הזדקנות מוחית. לחץ ומחלות נוירודגנרטיביות בבואנו לדבר על לחץ נפשי גבוה והשפעתו על המוח אנו מתייחסים גם למתח ממושך אשר מעלה את הסיכון לדמנציה ואלצהיימר – בעיקר עקב דלקת מתמשכת במוח. גם תחושת בדידות ודיכאון הם גורמים שמגבירים את הסיכון לירידה קוגניטיבית. כדי להפחית את הסיכון חשוב לשלב תזונה בריאה, פעילות גופנית ואתגרי חשיבה יומיומיים. התנהגויות בריאות לעומת מזיקות לחץ לא תמיד נמדד רק בעוצמת האירוע אלא גם באופן שבו אנו מגיבים לו. לעיתים קרובות, לחצים יומיומיים גורמים לנו לשנות הרגלים – לישון פחות, לאכול יותר (בעיקר מזונות עתירי סוכר ושומן), להמעיט בפעילות גופנית, להתרחק מאנשים אהובים או להגזים בשימוש באלכוהול ותרופות. כל אלו מחזקים את מעגל הלחץ, פוגעים בגוף ומחלישים את המוח. איך לשבור את המעגל? נוירופלסטיות – והקשר ללחץ המוח משתנה כל הזמן, וזה מה שמכונה "נוירופלסטיות". אמנם לחץ קצר טווח עשוי לשפר תפקוד זמני, אך לחץ כרוני עלול לגרום להצטמקות ההיפוקמפוס. לכן, חשוב לשמור על אורח חיים בריא: פעילות גופנית, קשרים חברתיים, מדיטציה, והשתתפות בפעילויות מגרות מחשבתית. למוח בריא יש יכולת להסתגל לשינויים בסביבה ולהגיב בהתאם, להיות דרוך במצבים מסוכנים ולחזור לרגיעה כשהאיום חולף. פלסטיות מוחית (היכולת של המוח להשתנות) היא מפתח חשוב לכך, אך היא לא תמיד קיימת או פועלת באופן תקין. במצבים של סטרס כרוני או טראומה, ייתכן שיידרשו התערבויות חיצוניות – תרופתיות או התנהגותיות. כאשר מנגנונים כמו גלוקוקורטיקואידים וחומצות אמינו מעוררות פועלים יתר על המידה, עלול להתרחש נזק מוחי בלתי הפיך – תהליך שמזוהה עם מחלות ניווניות כמו אלצהיימר. לעומת זאת, תהליך ההזדקנות התקין של המוח הוא הפיך ברובו וניתן להאט אותו באמצעות פעילות גופנית סדירה, למשל. אין נוסחה אחת שמתאימה לכולם, אבל הנה כמה שיטות מוכחות: קשרים חברתיים  עם אנשים שמרוממים את מצב הרוח. תרגול נשימות עמוקות, מדיטציה או יוגה. תחביבים  שנותנים לכם סיפוק ושמחה. פעילות גופנית , כולל טיולים בטבע. צחוק ומוזיקה  – תרופות טבעיות לנפש. קריאה והתנדבות. דרכים יצירתיות להפגת מתחים: חדרי "זעם", בהם שוברים חפצים, הם דרך יוצאת דופן להוציא קיטור. גם הכרת תודה , חמלה והסתכלות חיובית על החיים יכולים לחזק חוסן נפשי. חמלה וחוסן נפשי ככלי לניהול לחץ חמלה עצמית ואמפתיה לאחרים משפרות את היכולת לנהל לחצים. שיחה פתוחה עם קרוב משפחה או קולגה יכולה להוריד את רמת הלחץ, במיוחד כשאנחנו מנסים להבין את הזווית של הצד השני. חוסן נפשי  מתפתח דרך חשיבה חיובית, פתרון בעיות ותמיכה מהסביבה. לסיכום התגובה שלנו ללחץ היא תוצאה של שילוב בין מאפייני האירוע, מבנה המוח שלנו, רשת התמיכה החברתית והרגלי החיים שלנו. כאשר אנחנו לומדים לזהות את הגורמים ללחץ ולבנות הרגלים בריאים – כמו שינה מספקת, תזונה נכונה, פעילות גופנית ותמיכה רגשית – אנחנו יכולים לשמור על מוח גמיש ובריא גם בתקופות מאתגרות. היכולת לנהל לחץ אינה רק עניין מנטלי – היא מושרשת עמוק באנטומיה ובפיזיולוגיה שלנו. הבנה עמוקה של התהליכים המתרחשים במוח תחת לחץ יכולה לעזור לנו לזהות בזמן את הסכנות ולנקוט בפעולות מונעות שמקדמות בריאות ורווחה נפשית. והחשוב מכל – לחץ הוא לא בהכרח אויב. כשאנחנו לומדים להכיר אותו, לפרש אותו נכון, ולהשתמש בו ככוח מניע, הוא יכול להפוך לכלי לצמיחה, חוסן וחיים מלאי משמעות.

מהי מחלת האלצהיימר? מחלת האלצהיימר היא מחלה ניוונית של המוח אשר גורמת לפגיעה הדרגתית וקשה ביכולות הקוגניטיביות והתפקודיות של החולה. היכולת ללמוד, לזכור, לתת משמעות לעולם הסובב, לתכנן ולבצע החלטות – כל אלה נפגעים באופן הדרגתי, מה שהופך את משימות היומיום למאתגרות יותר ויותר. המחלה מהווה את הסיבה הנפוצה ביותר לדמנציה בקרב קשישים. מידע כללי על מחלת אלצהיימר בשנת 1907, החוקר הגרמני אלויס אלצהיימר זיהה ותיאר לראשונה מקרה של דמנציה פרה-סנילית, שהפך מאוחר יותר לאבחון של מחלת אלצהיימר. חוקר נוסף, אמיל קרפלין, העמיק את המחקר והגדיר את המחלה כקטגוריה נפרדת, תוך מתן השם "אלצהיימר". המחלה מאופיינת בניוון איטי ומתקדם של תאי העצב במוח, המוביל לפגיעה ביכולות הקוגניטיביות של האדם. הפגיעה מתבטאת בקשיים גוברים בתפקודים יומיומיים עד לאובדן מוחלט של היכולת לתפקד בכוחות עצמו. מדובר במחלה פרוגרסיבית, שמתפתחת לאורך זמן. מחלת האלצהיימר מתחילה מתסמינים מתונים אשר הולכים ומחריפים לאורך השנים. הירידה בתפקודים מתמשכת במשך כמה שנים עד לשלבים מתקדמים שמובילים בסופו של דבר למוות. רוב החולים במחלה הם מעל גיל 65, אך כ-5% מציגים תסמינים כבר בגילאי 40-50, ולעיתים תהליך ההתפתחות של המחלה נמשך עד שני עשורים. מהי דמנציה? דמנציה היא תסמונת קלינית המאופיינת בליקויים בתפקודים קוגניטיביים, כגון ירידה בזיכרון לטווח קצר וארוך, הסחת דעת, שיפוט לקוי, שינויים באישיות והפרעות בשפה (אפאזיה). ליקויים אלו עשויים להיות חמורים עד כדי פגיעה משמעותית בחיי העבודה, הפעילות החברתית או היחסים הבין-אישיים. למחלה אין כיום תרופה ידועה. השכיחות של דמנציה עולה עם הגיל, ובקרב בני 85 היא מגיעה לכ-30%. עם העלייה בתוחלת החיים, תופעה זו הופכת לאחת מבעיות הבריאות המרכזיות של הגיל השלישי. הסוג הנפוץ ביותר של דמנציה הוא דמנציה מסוג אלצהיימר, ההערכה היא שבישראל חיים כיום כ-120,000 אנשים הסובלים מאלצהיימר ומחלות דמנציה אחרות. התפתחות מחלת האלצהיימר בשלבים מחלת האלצהיימר מתקדמת בשלבים, כאשר כל שלב מסמן הידרדרות נוספת ביכולת הקוגניטיבית והתפקודית של החולה. המחלה מסווגת לשלבים עיקריים: מוקדם, ראשוני, ביניים, מתקדם וסופי. שלב מוקדם – פגיעה קלה (Mild Dementia) בשלב זה מתחילים להופיע תסמינים קלים, לרוב כבעיות זיכרון. החולה מתקשה לזכור פרטי שיחה, שמות חדשים, ומתקשה בביצוע חישובים או פתרון בעיות. במקביל, ישנה ירידה הדרגתית בתפקוד היומיומי, בביצוע משימות בית ובעיסוק בתחביבים. יכולת ההתמצאות במרחב מתחילה להיפגע, וייתכנו גם סימנים ראשוניים של שינויים בהתנהגות כמו נטייה להתבודדות וחוסר יוזמה. בשלב זה החולה עדיין שומר על רמה מסוימת של עצמאות ויכול לבצע פעולות בסיסיות כמו רחצה והתלבשות באופן עצמאי. שלב ראשוני – פגיעה מתונה (Moderate Dementia) בשלב זה מתגברות הבעיות הקוגניטיביות, והחולה מתחיל לאבד את יכולתו להתמודד עם מטלות יומיומיות מורכבות. מופיעים קשיים חמורים יותר בזיכרון, בהתמצאות במרחב ואפילו בזיהוי מקומות ואנשים מוכרים. החולה עלול ללכת לאיבוד, לשכוח להחזיר חפצים למקומם ולהתקשות בביצוע פעולות כגון לבישת בגדים בסדר נכון. לעיתים קרובות מופיעה גם ירידה במודעות למצבו, מה שעלול להפוך את ההתמודדות עימו למאתגרת יותר עבור המטפלים. שלב ביניים – פגיעה חמורה (Severe Dementia) בשלב זה המחלה פוגעת קשות ביכולת לבצע פעולות יומיומיות בסיסיות, והחולה זקוק לעזרה קבועה. הזיכרון ממשיך להידרדר בצורה משמעותית, והחולה מתקשה לזהות בני משפחה וחפצים מוכרים. השפה הופכת מוגבלת לכמה מילים בודדות בלבד, ובהמשך החולה עלול לאבד כל יכולת תקשורת מילולית. בנוסף, מופיעים תסמינים פסיכולוגיים והתנהגותיים כמו חרדה, דיכאון, הזיות, תוקפנות ואי-שקט. בשלבים אלה החולה לרוב אינו יכול עוד לחיות באופן עצמאי, ורבים מהחולים מועברים למסגרות סיעודיות בשל הצורך בטיפול והשגחה מתמדת. שלב מתקדם – תלות מוחלטת (Late-stage Dementia) בשלב זה החולה מאבד לחלוטין את היכולת לבצע פעולות יומיומיות ונעשה תלוי לחלוטין בסיוע חיצוני. כושר ההתמצאות במרחב נעלם כמעט לגמרי, והוא אינו מזהה את סביבתו או את האנשים הקרובים אליו. השליטה על הסוגרים אובדת, וכושר התנועה מוגבל מאוד. ברוב המקרים, החולה נמצא במצב סיעודי מלא ומרותק למיטה. שלב סופי – הידרדרות לקראת המוות בשלב זה המחלה מגיעה לשיאה, והחולה מאבד לחלוטין את היכולת לזוז ולתקשר. הוא לרוב מרותק למיטה, חשוף לזיהומים, פצעי לחץ, ותשישות קיצונית. בשל היחלשות מערכת החיסון, חולי אלצהיימר רבים נפטרים כתוצאה ממחלות משניות כמו דלקת ריאות או זיהומים חמורים. תהליך האבחון אבחון מחלת האלצהיימר הוא תהליך מקיף הכולל בדיקות שונות להערכת תפקודי הזיכרון, החשיבה וההתנהגות. תהליך זה כולל מספר שלבים: היסטוריה רפואית  – רופא יבצע תשאול מקיף לגבי התסמינים, משך הופעתם, והשפעתם על חיי היומיום. בדיקות קוגניטיביות  –מרפאה בעיסוק עם ההכשרה המתאימה תעביר אבחונים שונים כגון מבחן מיני-מנטל (MMSE) ומבחן MOCA להערכת יכולות זיכרון, ריכוז, שפה ותפקודים ניהוליים, כמו כן מועברים אבחוני שיפוט ותובנה. בדיקות מעבדה  – בדיקות דם להערכת גורמים אחרים שעשויים לגרום לירידה קוגניטיבית, כמו מחסור בוויטמינים, הפרעות הורמונליות או זיהומים. הדמיה מוחית  – שימוש ב-CT, MRI או PET סריקות לזיהוי שינויים מבניים במוח האופייניים לאלצהיימר. בדיקות נוירולוגיות נוספות  – לעיתים מתבצעות בדיקות נוספות כדי לשלול מחלות נוירולוגיות אחרות. טיפולים מונעים וטיפול בחולי אלצהיימר למרות שלא נמצא עדיין טיפול שמרפא את מחלת האלצהיימר, קיימים טיפולים שמטרתם להאט את קצב ההידרדרות ולשפר את איכות חיי החולים. טיפולים מונעים כיוון שהסיבות למחלה אינן ברורות לחלוטין, דרכי המניעה מתמקדות בשמירה על אורח חיים בריא. מחקרים מצביעים על כך שפעילות גופנית, תזונה מאוזנת, אימון קוגניטיבי ושמירה על חיי חברה פעילים עשויים להקטין את הסיכון לפתח אלצהיימר. טיפול תרופתי הטיפול התרופתי הקיים כיום מאפשר לעכב את התפתחות המחלה ויעיל בעיקר בשלביה הראשונים. כיום אין תרופות לריפוי המחלה, אך יש תרופות המשפיעות על תסמיניה השונים. ביכולתם של טיפולים אלו לשמור על התפקוד או על הכישורים הקוגניטיביים ולדחות את המעבר לשלבים מתקדמים וחמורים יותר של המחלה. הטיפול התרופתי במחלת האלצהיימר נחלק לטיפול מניעתי שמטרתו לעצור ולהאט את התהליכים ההרסניים הפוגעים במוח, ולטיפול בסימנים הקליניים של המחלה. אפיק מחקר תרופתי אחד מתבסס על הניסיון לעכב ולנטרל את פעילותם של חומרים אשר הוכחו כמזיקים לתאי הרקמה העצבית. אחד הביטויים הפתולוגיים האופייניים למחלת אלצהיימר הוא נוכחות עמילואיד (משקע בלתי מסיס של חלבון) ברקמות העצביות. במסגרת הניסיונות למנוע היווצרות חומרים המזיקים למערכת העצבים, נעשים מאמצים לפתח של תכשיר שימנע את היווצרות החלבון בטא־עמילואיד. אפיק אחר מתבסס על נתונים אפידמיולוגים. מסקירת נתונים מסוג זה נראה כי שכיחות המחלה בקרב חולים הנוטלים תכשירים המכילים אסטרוגן ובחולים הנוטלים תרופות נוגדות דלקת, נמוכה מהצפוי לעומת אוכלוסיות חולים אחרות. מכאן הסברה שבנטילת תרופות אלו קיים מרכיב כלשהו ה"מגן" מפני מחלת אלצהיימר. אולם, למרות מאמצים נרחבים למציאת תרופה למחלה, עדיין לא הוכיחו התרופות הנמצאות בשימוש יעילות בשינוי מהלך המחלה או האטה שלה לאורך זמן. הטיפול התרופתי אינו נועד לריפוי המחלה, אלא להקל על תסמיניה ולהאט את קצב ההתדרדרות. התרופות כוללות: מעכבי אצטילכולין אסטראז (Cholinesterase Inhibitors)  – כגון דונפזיל (Donepezil), ריבסטיגמין (Rivastigmine) וגלאנטמין (Galantamine), שמטרתן לשפר את תפקוד התקשורת בין תאי העצב. ממנטין (Memantine)  – תרופה המשמשת בשלבים מתקדמים יותר של המחלה, המסייעת לווסת את רמות הגלוטמט במוח ולשפר את תפקודו. תרופות לטיפול בתסמינים התנהגותיים  – חולים מסוימים עשויים לקבל תרופות נוגדות דיכאון, חרדה או תרופות אנטי-פסיכוטיות בהתאם למצבם. טיפול לא־תרופתי בתסמינים הקוגניטיביים וההתנהגותיים התסמינים הקוגניטיביים המרכזיים שעימם מתמודד חולה אלצהיימר הם אובדן זיכרון וכשל בשפה. כיום, טיפולים שאינם תרופתיים בתסמינים הקוגניטיביים מתמקדים בחיזוק הזיכרון על מנת לשמור על עצמאות החולה עד כמה שניתן. מטרת התערבויות אלה, הכוללות אימון זיכרון פרוצדוראלי ואסטרטגיות פיצוי שונות, היא להביא למיצוי ולהרחיב את היכולות הקוגניטיביות והתפקודיות כמה שניתן. התסמינים ההתנהגותיים הנלווים למחלה וההתמודדות עימם, מהווים אתגר מרכזי עבור המטפלים בחולה. טכניקות שונות העושות שימוש בתקשורת נכונה, שינוי הסביבה ועוד, באות לתת מענה ולעזור בכך. מחקרים שונים מצאו כי התערבויות לא־תרופתיות תורמות להורדת חוסר שקט בקרב חולי אלצהיימר. התערבויות אלו כוללות התאמה של הסביבה הפיזית והחברתית, וביניהן: שמירה על סדר יום מובנה הכולל פעילויות מותאמות המורידות את רמת המתח של החולה התאמה של מוזיקה באופן אישי או גירוי חושי אחר התעמלות העלאת זיכרונות חיזוק קשר חברתי בין החולים במוסד שיתוף בפעילות של אמנות ועוד חשיבותם ומטרתם המרכזית של טיפולים לא־תרופתיים אלה הן שיפור איכות החיים של החולה ובני משפחתו. סיכום מחלת אלצהיימר מאופיינת בהתפתחות איטית. הסימנים והתלונות מופיעים בהדרגה, וחולפות כמה שנים מתחילת המחלה ועד לסימניה החמורים, המעידים על ניוון רקמת המוח. עם זאת, יש חשיבות רבה לזיהוי המחלה בשלביה הראשונים. אבחון מוקדם מאפשר זמן התארגנות לחולה ולמשפחתו ותכנון לקראת השלבים המתקדמים של המחלה. אם אתם או מי מבני משפחתכם חשים בירידה קוגניטיבית צרו קשר לקביעת מועד לאבחון

הטיפול באדם עם דמנציה מציב אתגר משמעותי למטפלים ולבני המשפחה, במיוחד כאשר עולה השאלה האם וכיצד ליידע את האדם על מחלתו. כאשר אדם מקבל אבחנה של דמנציה או אלצהיימר, השפעתה אינה מוגבלת רק אליו, גם בני משפחתו ומטפליו חווים שינוי משמעותי. אחת השאלות המורכבות ביותר שעולות היא האם יש לומר לאדם שהוא חולה בדמנציה, ואם כן – כיצד לעשות זאת?  ההחלטה האם לספר לאדם עם הדמנציה/אלצהיימר שהוא חולה במחלה תלויה במצבו הקוגניטיבי, הרגשי והאישי. כנות מול רגישות – איך להתמודד עם השאלה "מה קורה לי?" לפי מומחים, כאשר אדם עם דמנציה שואל באופן ישיר "מה יש לי?" או "מה לא בסדר איתי?", חשוב להיות כנים ולהסביר כי מדובר במחלה המשפיעה על הזיכרון והתפקוד הקוגניטיבי ולא בבעיה אחרת כמו "שיגעון". ידיעה זו עשויה להקל עליו ולהפחית חרדה. עם זאת, חשוב להיות קשובים לתגובתו: אם הכנות גורמת למצוקה, יש לשקול גישה מרוככת יותר. במידה והאדם אינו שואל, אין הכרח להעלות את הנושא באופן יזום, אלא אם הוא נראה מוטרד ואינו מבין את השינויים שהוא עובר. במקרים כאלה, ייתכן ועדיף שהרופא המטפל יסביר את האבחנה, עם זאת אנשים עם דמנציה מתקשים לעיתים לזכור מידע חדש וייתכן שיצטרכו לשמוע את ההסבר מספר פעמים.   כיצד לסייע לאדם עם דמנציה להתמודד עם האבחנה? כדי לתמוך באדם עם דמנציה, מומלץ: ·  להיות קשובים  – להבין את מידת ההבנה והתגובה של האדם למידע. ·  להתאים את התשובה למצבו  – יש אנשים שמסוגלים להבין את מצבם ורוצים לדעת, בעוד שאחרים מתקשים להכיל את המידע. ·  לספק מסגרת תומכת  – חזרה על המידע בצורה מרגיעה ומעודדת תסייע להפחתת חרדה. ·  להתמקד בהווה  – אם האדם שוכח שוב ושוב את האבחנה, עדיף להתמקד בתמיכה רגשית ובצרכים המיידיים שלו.   האם נכון להזכיר שוב ושוב את האבחנה? בשלבים המוקדמים של הדמנציה, ייתכן שהאדם עדיין יזכור את האבחנה, אך ככל שהמחלה מתקדמת, הוא עלול לשכוח את המידע ולשאול שוב ושוב "מה לא בסדר איתי?". במקרים אלו, עדיף להימנע מהזכרת האבחנה כל פעם מחדש, שכן הדבר עלול לגרום למצוקה ולבלבול. במקום זאת, ניתן להשתמש בגישות מרגיעות כמו: · "המוח שלך עובד קצת אחרת עכשיו, ואנחנו כאן כדי לעזור." · "יש לך מצב שמשפיע על הזיכרון, אבל אתה בטוח ואהוב."   האם חשוב לשתף בני משפחה וחברים באבחנה? כן, חשוב להודיע לקרובים על מצבו של האדם מסיבות שונות: הבנת ההתנהגות - אנשים עם דמנציה עשויים להיראות בריאים כלפי חוץ, ובני משפחה עלולים לפרש שינויים בהתנהגות כגסות או חוסר התחשבות. היערכות ותמיכה - בני משפחה וחברים יכולים לספק תמיכה רגשית ולעזור בהתמודדות היומיומית. תכנון העתיד - ידיעה מוקדמת מאפשרת לאדם עם דמנציה להשתתף בהחלטות הנוגעות לטיפולו בעתיד לדוגמא לחתום על ייפוי כוח מתמשך   לסיכום אין תשובה אחת נכונה לשאלה האם לומר לאדם עם דמנציה על מחלתו. לכל אדם יש תגובה רגשית ייחודית, וחשוב להתאים את הגישה לצרכיו האישיים. כנות חשובה כאשר היא מועילה, אך כאשר היא גורמת למצוקה – עדיף להתמקד בתמיכה רגשית, התאמת הסביבה והענקת ביטחון ואהבה. בסופו של דבר, ההקשבה והאמפתיה הן הכלים החשובים ביותר בהתמודדות עם המחלה.

אם אתם מטפלים באדם עם אלצהיימר או סוג אחר של דמנציה, בוודאי נתקלתם במשפט "אני רוצה ללכת הביתה". אמירות כמו "אני צריך לצאת מכאן" או "אני מחפש את אמא שלי" הן נפוצות בטיפול בדמנציה, והן נובעות משינויים מוחיים עמוקים. מדוע אנשים עם דמנציה מבקשים ללכת הביתה? כאשר הדמנציה מתפתחת, המוח עובר שינויים כימיים ופיזיים. אחד האזורים הראשונים שנפגעים הוא ההיפוקמפוס, האחראי על תיעוד סדר האירועים בחיינו ועל ההתמצאות במרחב. כאשר נגרם נזק משמעותי להיפוקמפוס, האדם מתקשה לזהות את סביבתו ואף לזכור כיצד הגיע לשם. במקביל, קליפת המוח הקדם-מצחית (prefrontal cortex), המסייעת לנו להיות הגיוניים ולנהל שיקול דעת, נפגעת גם היא. בנוסף, היכולת לתקשר ולהביע רגשות מתערערת. כתוצאה מכך, אדם עם דמנציה עשוי לחוות בלבול עמוק ולחפש מקום המעניק לו תחושת ביטחון ונוחות – לרוב, מקום שיזכיר לו את ביתו או את דמות האם שמספקת הגנה ודאגה. מה אפשר לעשות במקום להגיד "אתה כבר בבית"? כאשר אדם עם דמנציה מבקש ללכת הביתה, אמירה כמו "אתה כבר בבית!" לא תסייע לו ואולי אף תגביר את תחושת המצוקה. במקום זאת, נסו את הגישות הבאות: 1. בדקו אם יש צורך לא מסופק לכל אדם יש צרכים פיזיים ורגשיים שיש למלא. כאשר המוח אינו מתפקד כרגיל, האדם מתקשה לזהות את מקור חוסר הנוחות ואינו מסוגל לתאר את צרכיו במדויק. ✅ צרכים רגשיים: כעס עצב בדידות פחד שעמום ✅ צרכים פיזיים: רעב או צמא עייפות צורך בשירותים חוסר נוחות כאב כאשר אדם עם דמנציה אומר "אני רוצה ללכת הביתה", ייתכן שהוא בעצם מבקש מענה לצורך בלתי מסופק. נסו לבדוק: האם הוא אכל ושתה לאחרונה? האם הוא ישב בנוחות? האם הוא צריך לשירותים? האם הוא חש משועמם או בודד? 2. האם הסביבה משפיעה על ההתנהגות? לפעמים, הסיבה לבקשה "ללכת הביתה" נעוצה בסביבה הלא מתאימה. האם המרחב שבו הוא נמצא מרגיש נעים, מוכר ופונקציונלי? שאלו את עצמכם: האם יש ריחות או חפצים שמעוררים זיכרונות ישנים? האם הבגדים שהוא לובש נוחים? האם הוא חש שיש יותר מדי אנשים סביבו, או אולי מעט מדי? האם יש עומס חזותי או רעשי רקע שמכבידים עליו? 3.היו בלשים, לא שופטים קל מאוד לענות במהירות "אתה כבר בבית", אך זה לא יפתור את הבעיה. במקום זאת, נסו לחקור בעדינות מה עומד מאחורי הבקשה: דוגמה לתגובה נכונה:  "אה, אתה צריך להגיע הביתה? תגיד לי, יש שם משהו שאתה צריך או שאתה פשוט רוצה להיות שם?" שיטה זו משלבת טכניקות תקשורת שמקלות על אדם עם דמנציה להמשיך בשיחה, מסמנות לו שאתם מקשיבים ומאפשרות לו להביע את תחושותיו בצורה ברורה יותר. 4.שקלו לצאת לטיול קצר אם אפשרי, הציעו ללכת לטיול קטן – אפילו יציאה לחצר או הליכה קצרה יכולה לעזור לאדם עם דמנציה להרגיש יותר בנוח. שינוי הנוף מספק גירוי חדש למוח ומסייע בהפחתת תחושת החרדה. נסו לומר:  "בוא נצא קצת, נראה מה יש בחוץ." לסיכום אין תשובות חד-משמעיות בטיפול בדמנציה, אך באמצעות הקשבה, סבלנות וחשיבה יצירתית ניתן לספק לאדם תחושת ביטחון ונוחות. בפעם הבאה שתשמעו "אני רוצה ללכת הביתה", קחו נשימה עמוקה ונסו להבין מה באמת עומד מאחורי הבקשה.

ניהול תרופות הוא חלק בלתי נפרד מחיים עצמאיים, אך עבור אנשים עם ירידה קוגניטיבית, דמנציה ואלצהיימר המשימה עשויה להיות מאתגרת ואף מסוכנת. מחקרים מראים כי ככל שהירידה הקוגניטיבית מחמירה, כך נפגעת היכולת לתכנן, לארגן ולבצע פעולות הקשורות בנטילת תרופות, מה שמוביל לטעויות במינון, חוסר היענות לטיפול, ואף לאשפוזים מיותרים. הקשר בין ירידה קוגניטיבית לניהול תרופות עם העלייה בגיל, רוב האנשים חווים שינויים ביכולות מוטוריות, ראייה ושמיעה, אך כאשר נוספים לכך גם שיבושים קוגניטיביים, היכולת לנהל תרופות הופכת למורכבת במיוחד. מחקרים הראו כי אנשים עם דמנציה מתקשים לפתוח אריזות תרופות ואף לזכור את זמני הנטילה. התוצאה היא פגיעה באפקטיביות הטיפולית, סיכונים רפואיים משמעותיים ותלות גוברת במטפלים ובשירותי רפואה קהילתיים. זיהוי ירידה ביכולת לניהול תרופות פגיעה ביכולת התפקודית עשויה שלא להיות מזוהה על ידי אנשי מקצוע רפואיים במהלך בדיקות שגרתיות ואף לא תדווח על ידי המטופלים עצמם. מחקרים מצאו כי רק 27% מהאנשים שלא הצליחו לפתוח אריזות תרופות קיבלו סיוע בניהול התרופות שלהם. בנוסף, חוסר סיוע באנשים שנזקקו לו נמצא קשור לעלייה בסיכון לאשפוזים ומעבר למוסדות סיעודיים. אנשי מקצוע רפואיים אינם מבצעים הערכה שגרתית של יכולת המטופלים או המטפלים שלהם לנהל תרופות, וגם כאשר היא מתבצעת קיימת שונות רבה בשיטות בהן נעשה שימוש. הערכת היכולת של אדם לנהל תרופותיו תלויה במידה רבה בחומרת הירידה הקוגניטיבית שלו ובנכונותו לשתף פעולה. כמו כן, מעורבות מטפל קרוב שמכיר היטב את התפקוד היומיומי של האדם יכולה להיות חיונית בזיהוי בעיות מוקדמות לפני שהן מובילות לטעויות חמורות או אי-היענות לטיפול. אסטרטגיות לשיפור ניהול התרופות בקרב אנשים עם ירידה קוגניטיבית היכולת לנהל תרופות משתנה לאורך זמן, ונעה בין ניהול עצמאי לחלוטין לבין תלות מוחלטת בזולת. אנשים עם דמנציה עשויים להתאים את עצמם לשינויים ביכולותיהם בעזרת אסטרטגיות שונות, כמו קישור זמני נטילת תרופות לארוחות, שימוש בכרטיסי תזכורת או קופסאות מנות יומיות, וכן האצלת חלק מהמשימות לבני משפחה – למשל, השגת מרשמים, פתיחת אריזות ותזכורת על נטילת התרופות. הבנת המוטיבציה, האמונות והעמדות של המטופלים היא גורם מרכזי בהשפעה על התנהגותם בנוגע לנטילת תרופות. אנשים עם דמנציה שנחשפים למידע ברור על חשיבות התרופות לבריאותם ושימור עצמאותם נוטים להקפיד יותר על המשטר התרופתי שלהם. עם זאת, לעיתים קרובות אנשי מקצוע רפואיים אינם מספקים את כל המידע הדרוש, דבר שעלול להוביל לחוסר הבנה ולבעיות בטיפול. אסטרטגיות שמטרתן להקל על ניהול התרופות כוללות צמצום מספר התרופות והפחתת תדירות הנטילה, מה שדורש סקירה קפדנית של ההיסטוריה הרפואית ובדיקת כל התרופות הנלקחות, כולל תרופות ללא מרשם ותוספים. אנשים רבים עם דמנציה מצליחים לשמר ניהול תרופתי עצמאי בעזרת שגרות יומיות ורמזים חזותיים או קוליים. כאשר יש צורך בתזכורות נוספות, ניתן לשלב מכשירים כמו מארגני תרופות עם אזעקה. עם זאת, מחקרים מעטים בלבד בחנו את היעילות של עזרים אלו בקרב אנשים עם ירידה קוגניטיבית, והתוצאות אינן חד-משמעיות. סיכום ניהול תרופות בקרב אנשים עם דמנציה או ירידה קוגניטיבית מהווה אתגר משמעותי, שכן הירידה ביכולת הקוגניטיבית משפיעה על היכולת לזכור, להבין ולבצע את הוראות הטיפול. הערכת היכולת לניהול תרופות חייבת להתבצע בשיטות אמינות, כגון תצפיות ישירות ושימוש בכלים מובנים. בנוסף, יש חשיבות לזיהוי מוקדם של בעיות בתפקוד, שכן חוסר תמיכה עלול להוביל להשלכות בריאותיות חמורות. אסטרטגיות כגון פישוט משטרי התרופות, שימוש בעזרי תזכורת ומתן תמיכה מבני משפחה ומטפלים עשויות לשפר את היכולת של המטופלים לנהל את תרופותיהם בצורה בטוחה. עם זאת, יש צורך במחקר נוסף כדי לפתח ולבחון שיטות חדשות שיסייעו בשיפור איכות החיים של אוכלוסייה זו.

אנשים עם דמנציה עלולים לחזור שוב ושוב על שאלות, סיפורים או פעולות מסוימות. עבור בני המשפחה והמטפלים, התנהגות זו יכולה להיות מתישה ואף מתסכלת, אך חשוב להבין מה עומד מאחוריה וכיצד ניתן להתמודד איתה בצורה יעילה ורגישה. מה גורם לחזרתיות אצל אנשים עם דמנציה? הסיבה העיקרית לתופעה זו היא פגיעה בזיכרון . בשל הפגיעה בתאי המוח, האדם לא תמיד זוכר מה אמר, עשה או שמע לפני רגעים ספורים. לדוגמה, ייתכן שיבדוק שוב ושוב אם ארנקו נמצא בכיסו או אם יש לו מספיק אוכל במקרר, פשוט כי הוא אינו מסוגל לזכור שעשה זאת קודם. מעבר לזיכרון, ייתכנו גורמים רגשיים  שמשפיעים על ההתנהגות. חזרתיות עשויה להיות ביטוי לחרדה, בלבול או צורך בתחושת ביטחון. לעיתים האדם אינו מחפש תשובה מילולית אלא דווקא רוגע והכלה . אם הוא שואל ללא הרף "איזה יום היום?", ייתכן שאינו באמת זקוק לתשובה אלא לחשש שמא החמיץ משהו חשוב. כיצד ניתן להתמודד עם חזרתיות? הדרך להתמודד עם חזרתיות אינה בהערות או ניסיון להפסיק את ההתנהגות בכוח, אלא בהבנה, הכלה ומתן פתרונות פרקטיים: 1. שמרו על גישה רגועה וסבלנית אדם עם דמנציה אינו חוזר על עצמו בכוונה – הוא אינו מודע לכך. נסו לענות בטון רגוע ומרגיע, גם אם עניתם כבר פעמים רבות. 2. חפשו את הצורך שמאחורי השאלה אם הוא שואל שוב ושוב אם היה בסופרמרקט, ייתכן שהוא מודאג ממחסור באוכל . במקרה כזה, תזכורת חזותית, כמו רשימת קניות תלויה על המקרר, יכולה להרגיע אותו. 3. השתמשו באמצעי זיכרון חיצוניים ✔️ הציבו לוח שנה ברור  עם ציון תאריכים חשובים.✔️ השתמשו בשלטים ותזכורות כתובות  שיעזרו לו לזכור פעולות יומיומיות.✔️ הניחו שעון עם תצוגה ברורה  במקום מרכזי אם הוא שואל על השעה. 4. צרו סביבת חיים מאורגנת הקצו מקום קבוע לחפצים חשובים כמו משקפיים, מפתחות וארנק, כך שהאדם יוכל למצוא אותם בקלות. זה יכול להפחית מתח ולמנוע חיפושים מתסכלים. 5. זיהוי טריגרים והתאמת הסביבה אם החזרתיות מתרחשת בשעה מסוימת ביום או ליד אנשים מסוימים, נסו לזהות את הגורם. לדוגמה, אם הוא נוטה לשאול שאלות חוזרות בשעות הערב, ייתכן שהוא חווה תסמונת שקיעה  (Sundowning), שבה מתגברת תחושת הבלבול בשעות החשכה. 6. העסיקו את האדם בפעילויות משמעותיות שעמום עלול להוביל לחזרתיות. מצאו פעילויות מהנות או משמעותיות בהתאם ליכולותיו, כמו עיון בתמונות ישנות, סידור חפצים או האזנה למוזיקה אהובה. 7. תנו מענה רגשי ולא רק מילולי במקרים רבים, מגע מרגיע  כמו לטיפה על היד או חיבוק יכול להרגיע יותר מאשר תשובה מילולית יבשה. כאשר החזרתיות הופכת להתנהגות חרדתית אם האדם מבצע תנועות חזרתיות כמו רוכסן שנפתח ונסגר ללא הפסקה, עיסוי האצבעות או הורדת המשקפיים והחזרתם שוב ושוב, ייתכן שזהו סימן לחוסר שקט פנימי. במקרה כזה, מוצרים חושיים  כמו צעצועי גירוי תחושתי (Fidget Muffs) יכולים לעזור לו להירגע. לסיכום חזרתיות אצל אנשים עם דמנציה היא תופעה טבעית שנובעת משינויים מוחיים ומצרכים רגשיים. הדרך הנכונה להתמודד איתה היא בסבלנות, הכלה והתאמת הסביבה , ולא בניסיון "לתקן" את ההתנהגות. במקום לנסות למנוע את השאלות או הפעולות החוזרות, נסו להבין מה עומד מאחוריהן ולהעניק פתרונות שיעניקו לאדם רוגע, ביטחון ותחושת שליטה .

אובדן זיכרון הוא אחד הפחדים הגדולים ביותר של אנשים מבוגרים, ולעיתים קרובות, הם מכחישים או ממעיטים בערך השינויים שהם חווים. הזיכרון הוא חלק בלתי נפרד מהזהות שלנו, מהחוויות שצברנו ומהקשרים שלנו עם הסביבה. לכן, כשאדם מתחיל לשים לב לשכחה או לבלבול, הוא עלול להגיב בהכחשה, בחשש או אפילו בכעס. מצד שני, גם לבני המשפחה קשה להעלות את הנושא מחשש לפגוע או להלחיץ את יקירם. למרות זאת, שיחה פתוחה ומכילה בנושא יכולה לעזור לכולם להתמודד טוב יותר עם המצב ולמצוא דרכים לשמירה על איכות החיים. לשוחח עם בני הזוג, הורים, סבים או קרובים אחרים על ירידה בזיכרון זו משימה לא פשוטה. אם אינך יודע כיצד להתחיל את השיחה - או כיצד לחדש אותה לאחר ניסיונות כושלים - הטיפים הבאים יכולים לעזור. 1. נקטו בגישה רגישה ואמפתית שיחה על ירידה בזיכרון יכולה לעורר רגשות מורכבים אצל יקירכם. חשוב להבין שהתמודדות עם שינויים קוגניטיביים עשויה להיות מפחידה ומבלבלת עבורם, ולכן יש לגשת לנושא בעדינות וברגישות. בחרו זמן מתאים שבו שניכם רגועים, והביעו דאגה כנה ולא ביקורת. במקום לומר "אתה שוכח כל הזמן", נסו גישה מכילה יותר כמו "שמתי לב שלפעמים אתה מתקשה לזכור דברים, ואני רוצה לבדוק אם יש דרך לעזור לך". כמו כן, אפשר להיעזר בזיכרונות משותפים כדי לרכך את השיחה. למשל, להזכיר סיטואציות שבהן ההתמודדות עם שכחה הייתה מאתגרת, אך למצוא בהן גם רגעים חיוביים. אם יקירכם מגיב בכעס או מכחיש את הבעיה, אל תתעמתו איתו. במקום זאת, נסו לשדר אמפתיה ולתת לו תחושה שאתם שם בשבילו, ללא לחץ או שיפוטיות. 2. אל תהיו נחרצים לגבי הסיבה לירידה לכולנו יש חשש כי שינויים בזיכרון הם סימן למחלת אלצהיימר או דמנציה אחרת, אך זה לא תמיד המצב. קיימים גורמים רבים שיכולים להשפיע על הזיכרון, כגון: התייבשות דיכאון סוכרת שימוש מופרז באלכוהול או תרופות ירידה בשמיעה יתר לחץ דם כולסטרול גבוה תופעות לוואי של תרופות ותוספים בעיות שינה בידוד חברתי הפרעות בתפקוד בלוטת התריס פגיעות ראש חוסרים תזונתיים, כמו מחסור בוויטמינים 3. הדגישו את החשיבות של מניעה כאשר אדם מרגיש טוב ואינו מזהה בעיה משמעותית, הוא עשוי לראות בפנייה לרופא בזבוז זמן או מעשה מיותר. עם זאת, חשוב להדגיש כי רפואה מונעת היא המפתח להזדקנות בריאה ולשמירה על איכות החיים לאורך זמן. במקום להמתין להחמרה, ניתן לפעול מראש ולנקוט בצעדים שישמרו על התפקוד הקוגניטיבי. נסו להסביר ליקירכם שבדיקה שגרתית אצל רופא גריאטרי דומה לבדיקת לחץ דם או בדיקות דם כלליות – היא מאפשרת לזהות גורמי סיכון מוקדם ולטפל בהם בזמן. לדוגמה, שינויים קלים בזיכרון עשויים להיות תוצאה של חוסר ויטמינים, חוסר איזון הורמונלי או בעיות שינה – מצבים הניתנים לטיפול ושיפור משמעותי. כדי להמחיש את חשיבות המניעה, ניתן לתת דוגמאות אישיות או סיפורים על אנשים שהקפידו על בדיקות תקופתיות ושמרו על איכות חייהם. לדוגמה: "אתה זוכר את דוד משה? כשהוא התחיל להרגיש מעט מבולבל, הוא פנה לרופא וגילה שמדובר רק במחסור בוויטמין B12. לאחר הטיפול הוא חזר לעצמו לחלוטין." סיפורים כאלה יכולים להוריד התנגדות ולעודד פעולה. 4. התמקדו בחיובי כשמדברים על ירידה בזיכרון, עלול להיווצר רושם של איום או לחץ על האדם המבוגר, ולכן חשוב להציג את המצב בצורה חיובית, במטרה להקטין את תחושת הפחד או הדאגה. במקום להדגיש את הבעיות שעלולות להתעורר, אפשר להדגיש את היתרונות שבפנייה לרופא גריאטרי או למומחים אחרים. דאגה לבריאות המוח והגוף מגיל מבוגר לא חייבת להיתפס כ"בעיה", אלא כהזדמנות למנוע הידרדרות ולהשאיר את איכות החיים גבוהה. הסבירו כי תהליך זה אינו קשור בהכרח למחלת אלצהיימר או דמנציה, אלא יכול להיות קשור במצבים הפיכים כמו חוסרים תזונתיים, חרדות, או חוסר בשינה טובה. כמו כן, ביקור אצל רופא יכול לספק כלים להתמודדות טובה יותר עם תהליכי הזדקנות טבעיים ולמנוע קשיים עתידיים. אפשר להוסיף דוגמאות חיוביות – למשל, אם אדם עבר טיפול רפואי שמנע הידרדרות בזיכרון, כמו תיקון חוסר בוויטמינים או טיפול בדיכאון, ציין את זה כדרך לעורר תקווה ושאיפה לפתרון גם במקרים של ירידה בזיכרון. בנוסף, יש להסביר את היתרונות של ניהול אורח חיים פעיל ומאוזן שמסייע לשמירה על מוח בריא, כמו פעילות גופנית קלה, חידות מנטליות, שיחות חברתיות ותזונה נכונה. כל אלה יכולים להבטיח שיפור משמעותי ואפילו הימנעות מהידרדרות קוגניטיבית. 5. הגדירו ציפיות ברורות כדי להקל על התהליך ולהפוך אותו לפחות מלחיץ, חשוב להגדיר ציפיות ברורות עבור יקירכם בנוגע למטרת הביקור אצל המומחה. במקום להסתיר את המטרה או להותיר מקום לפרשנויות, חשוב להסביר בצורה בהירה ומובנת מה צפוי להתרחש במהלך הביקור ומה המטרות של כל שלב בטיפול. הסבירו שהאבחונים להערכת הזיכרון אינם בהכרח מהווים אבחון של מחלה, אלא כלי מקצועי למעקב אחרי תפקוד המוח. מדוע הבדיקה חשובה? כי היא יכולה לזהות מוקדם אם ישנם שינויים שמחייבים תשומת לב נוספת, או להפך – להבטיח שהמצב יציב ולא דורש טיפול מידי. אם יש צורך בבדיקות נוספות כמו בדיקות דם, חשוב להבהיר מה מטרתן (למשל, לבדוק רמות ויטמינים או תפקוד בלוטת התריס), כדי שהאדם המבוגר לא יחשוש מהן. בנוסף, חשוב להבהיר כי ביקור אצל רופא גריאטרי הוא חלק מהתהליך השגרתי של שמירה על הבריאות הכללית, והוא יכול להיות קריטי להבטחת עצמאות ושימור איכות חיים. אם יקירכם מבין שמדובר בשמירה על תפקודו היומיומי ולא בהכרח במענה לבעיה מדאיגה, סביר להניח שהוא ירגיש יותר נוח עם התהליך. הגדרה ברורה של מטרות הביקור והיתרונות הצפויים יכולה להקל על החששות ולגרום לאדם להרגיש שהוא מקבל את התמיכה וההכוונה הנכונה, במקום להרגיש "חולה" או "זקן".

רבים מודעים לחשיבות השמירה על בריאות הלב, אך מעטים מקשרים זאת לבריאות המוח ולשמירה על הזיכרון. מחקרים עדכניים מצביעים על כך שבריאות הלב והמוח קשורות זו בזו באופן הדוק, ואימוץ אורח חיים בריא יכול לתרום לשמירה על תפקוד קוגניטיבי מיטבי. במאמר זה נבחן את התחומים המרכזיים שיש להתמקד בהם: התעמלות, תזונה, שינה, ניהול מתחים ושתייה. התעמלות פעילות גופנית סדירה משפרת את זרימת הדם, מה שתורם לאספקת חמצן וחומרים מזינים למוח. מחקר שפורסם ב-2019 בכתב העת Neurology  מצא כי אנשים בגיל העמידה שעסקו בפעילות גופנית אירובית הראו שיפור בזיכרון ובתפקוד הקוגניטיבי לאחר שישה חודשים של אימונים. בנוסף, פעילות גופנית מסייעת בהפחתת גורמי סיכון למחלות לב, כמו יתר לחץ דם והשמנת יתר, ובכך תורמת לבריאות המוח. תזונה מומלצת תזונה מאוזנת עשירה בנוגדי חמצון, ויטמינים ומינרלים תומכת בבריאות הלב והמוח. דיאטת ה-MIND, המשלבת את הדיאטות הים-תיכונית ו-DASH, מתמקדת בצריכת מזונות כמו ירקות עליים ירוקים, פירות יער, אגוזים ודגנים מלאים. מחקר שפורסם ב-2015 ב- Alzheimer's & Dementia  מצא כי דבקות בדיאטת ה-MIND קשורה להפחתה של עד 53% בסיכון לפתח אלצהיימר. שינה שינה איכותית חיונית לתפקוד המוח ולשמירה על הזיכרון. במהלך השינה, המוח מעבד מידע ומסלק רעלים. מחקר שפורסם ב-2017 ב- Sleep Health  מצא כי שינה של 7-8 שעות בלילה קשורה לתפקוד קוגניטיבי טוב יותר ולבריאות לב מיטבית. חוסר שינה כרוני עלול להוביל לבעיות בזיכרון ולהגביר את הסיכון למחלות לב. ניהול מתחים מתח כרוני משפיע לרעה על הלב והמוח. טכניקות לניהול מתחים, כמו מדיטציה, יוגה ונשימות עמוקות, יכולות להפחית את רמות הקורטיזול בגוף. מחקר שפורסם ב-2014 ב- JAMA Internal Medicine  הראה כי מדיטציה קשובה (מיינדפולנס) משפרת את התפקוד הקוגניטיבי ומפחיתה את הסיכון למחלות לב. שתייה שמירה על הידרציה מספקת חשובה לתפקוד המוח והלב. מים מסייעים בוויסות טמפרטורת הגוף, בהובלת חומרים מזינים ובסילוק רעלים. מחקר שפורסם ב-2018 ב- The Journal of Nutrition  מצא כי התייבשות קלה עלולה לפגוע בתפקוד הקוגניטיבי, במיוחד בזיכרון ובריכוז. מומלץ לשתות לפחות 8 כוסות מים ביום, ולהגביר את הצריכה במצבי פעילות גופנית או חום. סיכום שמירה על בריאות הלב אינה רק עניין של מניעת מחלות לב; היא מהווה חלק בלתי נפרד משמירה על בריאות המוח והזיכרון. באמצעות אימוץ אורח חיים בריא הכולל פעילות גופנית סדירה, תזונה מאוזנת, שינה מספקת, ניהול מתחים ושתייה מספקת, ניתן לתרום לשיפור התפקוד הקוגניטיבי ולהפחתת הסיכון לירידה בזיכרון.